סיפור עלייתו של סבא יוסף מעירק
סבא של עטרה
יומן דרכים -
סיפור עלייתה של סבתא רבה של בארי וזוהר ספיר
מרדכי ששון מספר על ספינת יגור
מרדכי הוא קרוב משפחה של יערה איינזמן מכיתה ג' ויערה ענבר
סיפור העלייה של משפחתה של אמא של מעיין, לביא ואורי שפירא אשר עלו מאיראן.
סרט המספר על עלייתו של הרב עמיטל סבא רבה של נעמי מכיתה ב'
סבא עמיטל ברשימת עולים שהגיעו באנית טורוס לטורקיה ונכנסו לא"י ברכבת בנר שני של חנוכה תש"ה
סיפור עלייתו של ניסים אריאלי
”יותר מכול השפיעו עליי מאורעות הדמים ב־1941 .ביזה, הרג והרס חנויות ובתי היהודים. זה מה שגרם להחלטתי לעלות לציון. הייתי אז בן 15 .רעיונות העלייה לא מצאו חן בעיני הוריי והם ניסו למנוע ממני לעלות. השלטון בעיראק היה עוין ופעילות ציונית נחשבה פשע חמור וכן העלייה לארץ. למרות זאת הוקמה תנועת ’החלוץ' שהציבה ארבע מטרות: לימוד עברית, הגנה עצמית, חינוך לציונות, חלוציות ועלייה לארץ. הצטרפתי לתנועת החלוץ מיד עם היווסדה ב־1942 .קבוצתי נקראה ”עליית בבל". הייתה לי הזכות הגדולה לקבל תורה מאנצו סירני השליח הראשון. ניסיון העלייה הראשון שלי נכשל לאחר שיצאתי מביתי בחשאי לעיר קרקוק בצפון עיראק עם עוד שלושה נערים. נודע לנו שסיורי המשטרה על הגבולות תוגברו ונאלצנו לחזור חזרה. בפעם השנייה יצאתי עם שישה בחורים לעיר מוסול. צורפנו לשיירת מבריחים ערבים שהרכיבו אותנו על סוסים. הדרך הייתה קשה, מפרכת ומסוכנת. סבלנו מפצעים, שפשפות, יבלות ושלפוחיות שכאבו ללא נשוא. הגענו לעיירת גבול במערב סוריה והתאכסנו אצל משפחה יהודית. בערב נסענו בלוויית שני יהודים לעיר חאלב, גם שם הוכנסנו למשפחה יהודית. בינתיים פרצו מהומות בסוריה נגד השלטון הצרפתי ונאלצנו להתחבא כשלושה שבועות עד יעבור זעם. בינתיים נוספו אלינו מעפילים נוספים מעיראק ומטורקיה, כך שקבוצתנו כבר מנתה 24 אנשים. כשהרוחות נרגעו, קיבלנו תעודות מזויפות ועברנו לבירות בליווי יהודים. משם הגענו בערב לעיירת גבול לבנונית. משם המשכנו ברגל בליווי מבריחים לבנונים. לאחר הליכה של כמה שעות פגשנו בקבוצת גברים מסתתרת בין הסלעים. חשבנו שזו המשטרה הלבנונית אך יותר מאוחר התברר לנו שזו יחידת פלמ"ח שבאה כדי להביאנו לארץ. לאחר עוד שעתיים הליכה בהרים הגענו לפנות בוקר לכפר גלעדי. זה היה כחודש מיום שעזבתי את הבית. למחרת שוב יצאנו בדרכנו כדי לעבור את תחנת הגבול האחרונה — תחנת המכס בראש פינה. שוב טיפסנו על הרים וירדנו בקעות עד שהגענו לצפת. חשבנו שתלאותינו והרפתקאותינו הסתיימו, אך הגורל חשב אחרת. אז רק החלה דרך הייסורים בארץ. בצפת עלינו לאוטובוס שיביאנו למרכז הארץ. לפתע עצר האוטובוס ליד שריונית משטרה שסימנה לו לעצור. לאוטובוס עלו שלושה שוטרים בריטים ושוטר ערבי חמושים בתת־מקלעים. הם עברו בינינו וביקשו תעודות זהות. ל־11 נוסעים לא היו תעודות ונראו מוזרים בהופעתם. זה עורר את חשדם והם העבירו אותנו לשריונית, הובילו אותנו לתחנת המשטרה בצפת ומשם לכלא בנצרת. הכלא בנצרת היה מלא בפושעים ערבים מכל הסוגים — רוצחים ופורעים. בכלא זה עברה עלינו תקופה רווית עינויים, חקירות, מכות, עלבונות, גידופים מאסירים ערבים. נורא מכל היה הפחד שנוסגר לשלטונות העיראקים. זה היה יכול להסתיים בשנים של בית סוהר ולסיבוך משפחותינו שם. חלק מהאנשים נשבר בחקירות והודה שהם עולים בלתי לגליים מעיראק. אני לא נשברתי וטענתי כל הזמן שאני בן כפר גלעדי ודרשתי שיחזירו אותי לקיבוץ. עזרה לי בכך שליטתי בעברית שלמדתי ב'החלוץ' בבגדד. חודש אחרי שנעצרנו בנצרת העלו אותנו שוב על שריונית והובלנו בליווי משמר חמוש למחנה עתלית. שם היו עוד מעפילים מהאניות שנעצרו. התנאים שם היו טובים, יחסית לבית הסוהר בנצרת. הסתובבנו חופשי בתוך המחנה. היו שם עוד מעפילים כמונו מארצות המזרח. כעבור כמה חודשים לשהותנו שם, מספר העצורים שם הגיע למאתיים. היו שמועות )שהסתברו אחר כך כנכונות( שהבריטים מתכוונים לשלוח אותנו, המזרחיים, לארצות המוצא. שהינו שם שישה חודשים בלי שנראה את הסוף. כבר תכננו לברוח אבל בסופו של דבר נשארנו עד המבצע המפורסם של הפלמ"ח — הפריצה לעתלית. בזה עדיין לא הסתיים הסיפור. במהלך בריחתנו לכיוון הכרמל רדף אחרינו פטרול סיור. בדרכנו מבית אורן ליגור נתקלנו במחלקה בריטית שרדפה אחרינו. התחלנו לרוץ בכל הכוח עד שפגשנו נוער מיגור מצויד במקלות, ידיות של מעדרים ומכושים. הם תקעו את המקלות על צלע ההר ועזרו לנו לרדת. אחרי שהגענו ליגור ננעל השער. כשהבריטים הגיעו אליו, כל ילדי המשק מגיל הגן עד בית ספר וכל החברים ואנשים מהסביבה יצרו חומת אדם שמנעה מהבריטים להיכנס. מיגור הועברתי לאלונים. משם לחברת הנוער העובד בתל יוסף. כעבור שנה התגייסתי בעצמי לפלמ"ח, לעזור לאחרים לעלות."
סיפור עלייתו של מרדכי בן פורת
”תקופת ’גן העדן' של יהודי עיראק הסתיימה ב'פרהוד', הפוגרום בחג שבועות 1941 בו נהרגו 135 יהודים, נפרצו בתים ונשדדו חנויות ונפצעו רבים".21 אמו הייתה היחידה שהבינה את הסכנה, יצרה קשר עם נהג משאית יהודי והבריחה את כל המשפחה לארץ ישראל מלבד מרדכי. מרדכי נמנה עם הגרעין החלוץ הראשון שהוקם ב־1942 עם בואו של אנצו סירני, שהיה מדריכו. "בשבעה באוגוסט 1945 באו לבית סבתי, שם התגוררתי אחרי עזיבת משפחתי, מרדכי ביבי ואבנר שעשוע, חברי ועדת העלייה ותדרכו אותי לקראת המסע. הובלתי בנהר החידקל על גבי סירת משוטים ובה פגשתי את חבריי למסע: נחמן לוי, שמשון לוי, אברהם נסים, אליהו זנגי, ראובן קאשי וכן מארגן המבצע, מרדכי ביבי. נתיב הבריחה שנבחר עבורנו היה מבגדד לעיר עאנה שבצפון מערב עיראק סמוך לגבול עם סוריה, משם לסוריה-לבנון-ארץ ישראל. נתיב זה היה חדש ואנו נועדנו להיות הנחשונים שיבחנו אותו. מרדכי ביבי הפגיש אותנו עם מבריח מוסלמי חסן אבו צברי, ונדברנו להיפגש למחרת בתחנת האוטובוס לעאנה. הגענו לשם בשמונה בבוקר. שם קיבל אותנו עוזרו של המבריח נורי בנו של השיח א־דלעני שהלין אותנו בביתו והציג אותנו כמוסלמים ונתן לנו שמות ערבים — עבאס, איברהים. בשנות ה־40 ,עאנה הייתה עיר עם אקלים נוח, מסחר פורח, על אם הדרך לסוריה. בעבר הייתה שם קהילה יהודית בת אלפי יהודים, אך בקיץ 1943 נותרו בה רק כ־300 נפש. כשהמשכנו בדרכנו באוטובוס, נוסעים חשדו בנו והלשינו עלינו למשטרת הגבולות שחיפשה אחרינו. צעדנו ברגל, והמבריח אמר לנו להוריד נעליים כי הן עושות רעש, אז המשכנו יחפים. רגלינו נפצעו ודיממו. הגענו לגבול העיראקי-סורי. נכנסנו לעיר הגבול אבו־כמאל, אחרי שחצינו את בית הקברות המוסלמי כשאנו מתחזים למוסלמים שבאים ומתאבלים שם לרגל חודש הרמדאן. בדרכנו לדיר א־זור המתינה לנו משאית עמוסה שקי סוכר וקמח של מבריחים לסוריה. חמקנו בדרך משוטרים והגענו במשאית לחאלב. נכנסנו ללון שם בבית מחסה לסבלים. הצטרף אלינו זאב חוסני המכונה ’דיבו', יליד חאלב, בוגר תנועת החלוץ שפעל להעלאת יהודים מסוריה, טורקיה, עיראק, ומארצות אחרות בדרכם לארץ. הוא הוביל אותנו לעליית בית הכנסת המפואר ’יואב בן צרויה' שברובע היהודי. דיבו ארגן תורנות משפחות שהביאו לנו אוכל. בינתיים הצטרפו אלינו שני פליטים מטורקיה שטיפלנו בהם. דיבו ארגן לנו תעודות מזויפות )שכמובן, הפרטים בהן לא התאימו לנו(, כדי לעבור לבירות. נשלחנו לבירות בשתי קבוצות. באחת היו: שמשון לוי, אליהו זנגי, אני ואחד מהבאים מטורקיה. בשנייה היו אברהם סלומון, נחמן לוי וראובן קאשי. בדרך נבדקו התעודות. הגענו לחוף הים בבירות. המלווים הובילו אותנו לבית הכנסת שברובע היהודי אבו־ג'מיל. למחרת יצאנו מבירות למקום מרוחק של שעתיים נסיעה. שם הצטרפו אלינו עוד שמונים איש, רובם נשים וילדים שהיה עלינו הצעירים לדאוג להם. התחלנו ללכת ברגל, צעדנו כל הלילה. בבוקר התמקמנו על גבעה. אבל הקבוצה השנייה נפלה קרבן למבריחים שודדים שנתנו להם גבינה מלוחה וכשהם היו צמאים דרשו מהם כסף עבור המים. בערב המשכנו ללכת כשאנו נושאים את הילדים על הכתפיים. ההליכה הייתה מפרכת והמשא קשה. הילד שעל כתפיי התקשה להירדם, ומדי פעם הפריש נוזל חם על כתפיי, צווארי וגבי. החלפתי כל פעם יד כדי להחזיק אותו. אישה אחת זקנה נפלה ונחבלה בראש ואלתרנו לה תחבושת מאיזה בגד. עם שחר מצאנו את עצמנו ליד נהר הליטני. התרחצנו בו, שתינו את מימיו ואכלנו מעט לחם יבש. הקבוצה השנייה סבלה מצמא ולמזלם החל לרדת גשם. הקבוצה שלנו המשיכה לצעוד זה הלילה השלישי מאז עזבנו את בירות. העייפות שלטה בנו, היבלות ברגליים הציקו. מצוקת הילדים והזקנות גברה. המבריח כל הזמן ניסה לאושש אותנו ’ עוד מעט תגיעו לבית אמכם'. צעדנו במאמץ ובצעדים כבדים. חלפו שעתיים ויותר ופתאום מישהו קרא ’אורות!' זקפנו את ראשינו והבחנו באורות מנצנצים. ’קיבוצי הצפון', מלמלתי. לפתע התמלאנו מרץ והאצנו את צעדינו. כשהתקרבנו, מישהו אותת לעברנו ושמענו חילופי דברים בעברית. השמחה הייתה גדולה. חברי החוליה שעסקה בקליטת מעפילים מהצפון הובילו אותנו דרך מטעי התפוחים של כפר גלעדי. בהזדמנות זו אני מבקש להודות ולהתוודות שבעברי במטע קטפתי כמה תפוחים לי ולילד שהיה על כתפיי. היו אלה התפוחים הטעימים והמתוקים ביותר שאכלתי מעודי. בחדר האוכל של הקיבוץ התקבלנו בחמימות רבה. חברי כפר גלעדי הנרגשים כיבדו אותנו בשתייה חמה ובמגשים עמוסי גבינות ופירות. אחרי שעה בערך הוסענו לאיילת השחר כדי להתרחק מהצבא הבריטי שרחרח אחרי גונבי גבול ומעפילים. בשמונה בספטמבר, בדיוק חודש לאחר שעזבתי את בגדד הגעתי לארץ ישראל. תם ולא נשלם. הוא יושלם, חשבתי לעצמי, רק אחרי שאמצא את בני משפחתי. ואכן פגשתי אותם, אך לא את כולם. בשמונה באוקטובר אני קורא בעיתון: ”קבוצה של מעפילים התגלתה בדרכה לכפר גלעדי חברי הקיבוץ הגנו על המעפילים ." טרם פגשתי את ורדה ואת שמואל בני משפחתי. כששאלתי איפה הם, אמרו לי שהם בכפר גלעדי. חזרתי לשם למצוא אותם ורק אז הושלם הסיפור."
עדותו של משה ברין
סבא רבה של נעמי מכיתה ב' רימון
הסרטיפיקט המיוחל
ככל שחלף הזמן גבר בנו הרצון לפתוח פרק חדש לעתיד חיינו. ברור היה לי ולאברהם שמקומנו בארץ ישראל וחיכינו להשגת האישורים המתאימים. רבים משרידי החרב שהיו איתנו באנטוורפן ביקשו להגיע ארצה אך קשיים רבים נערמו בהשגת האישורים. רק סרטיפיקטים בודדים נותרנו בבלגיה, עוד מתקופת הספר הלבן ערב המלחמה, והיו שהחליטו, לאחר המתנה ממושכת לקחת סיכון ולהגיע לחופי הארץ גם ללא אישורים. נחמיה שפינגרן, שהיה נשוי לבת דודה של אבא וחבר ועד הקהילה באנטוורפן, השיג עבורנו שני סרטיפקטים, וכך חשנו מסודרים ובטוחים.
היה זה בשלהי חודש אלול תש"ה. הוועד להצלת הפליטים באנטוורפן העמיד לרשותנו אוטובוס שהסיע אותנו לטולון בצרפת. ירדנו לנמל ועלינו על הסיפון. כעבור שעות אחדות, ב-3 ספטמבר 1945, האנייה עמוסת הפליטים הפליגה.
עזבנו את אדמת אירופה.
אברהם ואני בדרכנו לארץ ישראל.
מחיפה לעתלית ומשם לירושלים
יוסל פוקס הפליג יחד אתנו ב'מטרואה', אנייה עמוסת תשע מאות פליטים שעשתה את דרכה אל חופי ארץ הארץ. היה עמו חומש דברים ועל הסיפון למדנו את שירת האזינו עם פירוש רש"י. הייתה זו פרשת השבוע אך גם פרשת הפורענות והתקווה הפרטית שלנו. "אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא...הרנינו גויים עמו כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו".
הגענו לחיפה בשבת, יום ראשון של ראש השנה תש"ו. הרב הראשי של חיפה הרב קניאל והרב הראשי לישראל, הרב הרצוג, התירו לרדת מן האונייה בעיצומו של יום הדין. מחיפה נסענו ברכבת למחנה העולים בעתלית, שם עברנו תהליך מייגע של בדיקה, חיטוי וקליטה. לאחר שהות של שלושה ימים במחנה, נסענו, אברהם ואני, לירושלים לדודתנו שפרה'לה ולדוד שמעון גרטלר. שם ברחוב עמוס 19 בשכונת כרם אברהם, ישבנו וזכרנו את משפחתנו שאבדה. באותו היום היה הרבה בכי בירושלים.
גם בנם של דוד שמעון ודודה שפרה'לה היה שם. עשרים שנים עברו מאז שעזב הנער ישראל זרח גרטלר את חרשצינה, והנה הוא נעשה סופר פורה ומבטיח. גרטלר גם קנה לעצמו שם עברי חדש – ישראל זרחי. בקיץ 1941 העתיק זרחי את דירתו לעיר העתיקה ועל מגוריו בין החומות כתב: העתקת דירתי נעשתה מתוך איזה דחיפה וצורך לדבקות בשורשי ישראל וארץ ישראל בימי הייאוש הגדול כשיד הנאצים איימה גם על ארץ ישראל. דירתי זו השפיעה עלי השפעה ניכרת...אחר שהייה זו בין החומות כתבתי את "עיטורי ירושלים." אלה, נדמה לי, רשימות הנגלות שבתולדותי...
ימים נוראים
למחרת ביום שישי, קבלנו זוג תפילין ואחר כך הלכתי אל הרבי מגור. הייתה בי דריכות וציפייה גדולה. זה הרבי הגדול שהיה נערץ בביתנו, אבא סיפר על אודותיו והשמיע מתורותיו. כשאבא אמר "הרבי זכרונו לברכה" הוא התכוון ל'שפת אמת', וכשאבא אמר "הרבי שיחיה" הוא התכוון לרבי בעל 'אמרי אמת', מנהיגה של יהדות פולין. זה הרבי שהייתי אצלו בגור בחג השבועות שלושה חודשים לפני פרוץ המלחמה. זה הרבי שבזמן המלחמה נפוצו עליו שמועות כי איננו בין החיים. ועכשיו בירושלים, אחרי השרפה, הנה אני הולך אליו לקבל ברכה ולשאוב עידוד. הגעתי לחצר הרבי שבשכונת מחנה יהודה; היה זה בין כסה לעשור. נכנסתי אליו בדחילו ורחימו. מנהיג יהדות פולין החסידית ישב כאבל, מכונס בתוך עצמו. המפגש היה מהיר וחטוף. אמרתי לו שבאתי משם שריד ופליט ושגם אבא נרצח. הרבי נאנח קמעה ולא הוסיף. ציפתי ליותר, הלא הרבי הכיר את אבי; רציתי שיאמר משהו על מה שקרה, שינחם. בסוף פגישתנו הקצרצרה הוא הביט בי וברך אותי בגמר חתימה טובה ויצאתי.
סיפור הפעלה של סבא שמואל וסבתא הדסה דרייק
סבא וסבתא רבה של ארז מכיתה ג'
הזוג מצד שני , הגבר היה נשוי פיקטיבית לסבתא שלי והאישה היתה נשואה פיקטיבית לסבא שלי. הם המשיכו בקשרים מעולים בארץ.
סבא שמואל שיין וסבתא הדסה דרוק.
נולדו בליטא והיו ציוניים,
סבא רבה של ארז ידע עברית באופן מופלא.
הם היו בתנועת החלוץ/ המיזרחי.
וכל רצונם היה לעלות לארץ ישראל.
כנראה שבאותו הזמן, מי שקיבל סרטיפיקט לעלות לארץ ישראל, היו זוגות נשואים או משפחות.
לכן, הם התחתנו חתונה פיקטיבית (לא אחד עם השניה) עם בני זוג אחרים.
ב 1935, הם עלו לאוניה והפליגו ארצה והשאירו את משפחתם מאחור.
(כל משפחתה של סבתא רבה של ארז ניספתה בשואה , אמה וחמשת אחיה ושני אחייניה
וסבא שמואל, איבד את אימו ואחיו החורג)
בארץ, הזוגות נפרדו ולאחר זמן.. כל זוג שנפרד התחתן עם בן הזוג השני.
סיפור העפלה של סבא וסבתא של צורי
סבתא רבה של איילה מכיתה ד
'חיים אורלוזורוב'
סבתא רבה של איילה מכיתה ד
אוניית 'ההגנה'
סיפור ההעפלה של סבא רבא של בועז והדס שוקרון
שמו יהודה גולן אשנפלד, היה מח"ט גולני
ההעפלה שלי
אביב 1945, אני בן 14,המלחמה נגמרה ואני ביחד עם אמא ואחותי שרדנו את השואה. החיים מתחילים לחזור למסלולם. בעיר שגרנו אחרי המלחמה, אחותי ואני הינו הילדים היהודים היחידים בעיר. אני חוזר ללמוד בבית ספר תיכון. למרות מה שקרה האנטישמיות מורגשת בכל מקום בעיר. שני צעירים מקיבוץ עין החורש, ילידי הונגריה, הגיעו מארץ ישראל והקימו קייטנה לילדים יהודים ניצולי שואה לא רחוק מהעיר שלנו. קבלתי את הסכמת אמא להצטרף. פה שמעתי בפעם הראשונה בחיי על ארץ ישראל והמאמץ להקים מדינה לעם היהודי. גדלתי בבית יהודי דתי הונגרי. הונגריה היא מולדתי וכמו שיש הונגרים נוצרים יש גם הונגרים יהודים. על ארץ ישראל כמעט ולא שמעתי למרות שלמדתי בבית ספר יהודי. בקייטנה, על רקע הרדיפות בשואה השתנה עולמי. פתאום הבנתי כי אנחנו היהודים עם ככל העמים. מגיעה גם לנו מדינה משלנו בארץ ישראל. הפתרון היחידי לרדיפות שעברתי היא העלייה והקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. בתום הקייטנה חזרתי הביתה והודעתי לאמא שבכוונתי לעלות לארץ. אמא לא הייתה מוכנה אפילו לשמוע על פלסטינה. לפי תפיסתה פלסטינה היא ארץ מפגרת ומידבר שממה של ערבים. הציונות היא חלום שלעולם לא יתגשם. התעקשתי ועמדתי על דעתי. זה היה מאבק קשה אבל בסוף ניצחתי. הצטרפתי לקבוצה של 15 ילדים וילדות, רובם אבדו את משפחתם, בהנהגת שני הבחורים מכפר החורש. התחלנו להתכונן לעליה.
שני קשיים גדולים עמדו בפנינו. הונגריה נכבשה על ידי צבאות ברית המועצות. אחרי הכיבוש הונהגה במדינה משטר קומוניסטי. הגבולות נסגרו אין נכנס ואין יוצא. פלסטינה הייתה תחת שלטון בריטי. הבריטים לא הסכימו בשום פנים ואופן לאפשר כניסה של הגירה יהודית. אי אפשר לצאת ואי אפשר להיכנס.
הישוב בארץ הקים ארגון בשם "בריחה". תפקיד הארגון היה להבריח את ניצולי השואה מארצם, ולהסיע אותם לארץ ישראל על אפם וחמתם של הבריטים. הארגון הזה לקח גם את הקבוצה שלנו תחת חסותו. הכינו מסמכים מזויפים לפיו אנחנו ילדים של יהודים אזרחי פלסטינה אשר בקרו באירופה כאשר פרצה המלחמה ולא יכלו לשוב לארצם פלסטינה. ההורים הושמדו בשואה והצלב האדום הבין לאומי מחזיר אותנו לארצנו. השלטונות של ברית המועצות לא יכלו לסרב לאפשר לאזרחי פלסטינה לחזור לארצם. כך נפטרה בעיה הראשונה איך לצאת.
הגענו למחנה פליטים יהודיים בעיר זגרב ביוגוסלביה של אז, היום בירת קרואטיה. המחנה היה בשליטת אותו ארגון "בריחה" ונאספו בו כ 2300 פליטים יהודים בדרכם לארץ ישראל. אחרי כמה ימים הסיעו אותנו ברכבת מיוחדת לנמל קטן בים האדריאטי. בנמל עמדה אונייה קטנה ושמה "הגנה". נאמר לנו שאין מקום מספיק ולכן אין לקחת שום חפצים רק הבגדים שעל גופנו ותרמיל קטן. נאלצנו להיפרד מהמעט שהייה לנו אבל קבלנו את זה בהבנה. עלינו על האוניה והפלגנו תוך שירת התקווה.
הצפיפות באוניה הייתי בלתי נסבלת. לא רק שלא היה מקום לשכב בקושי היה מקום לשבת. אנשים עמדו אחד ליד השני בבטן האוניה כמו על הסיפון. התור לשרותים נמשך שעות. בלילה ישנו בישיבה אחד ליד השני. אכלנו מנות קרב של צבא ארהב שהועברו מיד ליד עם בקבוקי מים. כך נסענו במשך חמישה ימים. זה היה בחודש מאי. כמו שהתקרבנו לארץ נהייה חם יותר ויותר. זאת הייתה נסיעת סיוט, אבל קבלנו את הכול בהבנה.
בסוף היום הרביעי החלו מטוסי קרב בריטיים לחוג מעלנו. היה ברור שגילו אותנו. למחרת בבוקר מצאנו כי שתי משחתות של חיל הים הבריטי מקיפים אותנו. קראו לנו ברמקול לעצור את האוניה. צוות האוניה היו בחורים מארץ ישראל, חברי ארגון "הבריכה". הם קשרו את הגה האוניה והצטרפו אלנו המעפילים. שתי המשחתות נצמדו לאוניה שלנו משני צידיה ומאות חיילים בריטיים קפצו לאוניה שלנו. התפתח קרב של מכות עם מקלות ובקבוקים אבל לא היה לנו כל סיכוי. הבריטים השתלטו על האוניה והשיטו אותה לנמל חיפה. בכניסה הנמל שרנו את התקווה.
הבריטים עמדו על כך שמגרשים אותנו חזרה לאירופה. הנהגת הישוב נהלה משא ומתן עם הבריטים ודרשה לאפשר לנו כניסה לארץ. הבריטים סרבו. הישוב הכריז על שביתה כללית וכל תושבי הארץ שבתו. בלילה כוחות ההגנה פיצצו 12 גשרים של כבישים ורכבות. עשרות נהרגו בפעולה זאת. בסופו של דבר הושגה פשרה. הועברנו כולנו למחנה המעצר בעתלית. שם ישבנו 3 חודשים במאסר בעוון כניסה בלתי חוקית לפלסטינה.
זה היה לפני 74 שנה. עד היום אני אסיר תודה לאותם שני בחורים מכפר החורש ולחיילים האלמונים של אגון "בריחה". זה היה קשה אבל הדבר הנכון לעשותו.
ציון זוארץ , סבא של ינון, שילה ואביגיל
מספר על עלייתו של אביו
שאול (שלמה הלוי)
