יענקל'ה בארץ
 

לא היה לי זמן לחשוב, לעצור, להתלבט. הנער שאחז בי משך אותי אחריו. רק מילה אחת אני זוכר שאמר לי - "ישראל". ואני, בתוכי שמעתי רק "רייזל'ה, רייזל'ה". קיוויתי שהמדריך שלנו הביא אותה למקום בטוח, אבל כשהגענו, מתנשמים ומתנשפים אל הבית של הנער – ראיתי בעיניו דמעות. הוא דיבר מהר מהר, בעברית שלא הבנתי. אמא שלו חיבקה אותו והביטה גם בי בעיניים טובות, עיניים שהזכירו לי בבת אחת את אמא שלי. אחר כך הסבירה לי, ביידיש מקוטעת, שהבריטים תפסו את שאר האנשים שהיו אתי בספינה ושלחו אותם לקפריסין. 

דמיינתי את רייזל'ה בוכה, מחפשת אותי. למה לא החזקתי בה חזק יותר? למה הנער הזה לא לקח אותה במקומי ?   במקום לשמוח שהגעתי סוף סוף לארץ שלנו, דאגתי לה.

אפילו את טעם התה שהגישו לי לא הרגשתי, אבל החום שלו כן הרגיע אותי קצת. מסתבר שלנער ההוא קראו עוזי, אף פעם לא שמעתי שם כזה. עוזי, בתרגום של אמא שלו, אמר לי שממש בקרוב, הוא בטוח, תהיה לנו מדינה. לא רק אדמה שהיא שלנו מלפני המון שנים, אלא גם ממשלה שלנו, וזכות החלטה שלנו. הבריטים יעזבו את הארץ הזו, שלא קשורה אליהם בכלל, ואז אנחנו נדאג להביא את כל היהודים שעצורים בקפריסין, וכולנו נחיה כאן ביחד.

השתדלתי להאמין לו, ולהגיד לעצמי שוב ושוב: "אני יהודי מארץ ישראל, אני יהודי מארץ ישראל, אני יהודי מארץ ישראל".