top of page

זוכרים את גיבורי השואה

טקס יום השואה והגבורה

בשעה 10:05 לאחר הצפירה

יומנו של עוזי

 שמועות נוראות


הבוקר היה ויכוח נוראי בכתה שלי. עדנה סיפרה שקִבלה מכתב מבת הדודה שלה, מפולניה. המכתב נכתב לפני הרבה זמן ורק עכשיו הגיע איכשהו לארץ. היא כתבה שהתחילו לשלוח קבוצות קבוצות של יהודים בלי להגיד לאן והשמועות אומרות שאף אחד לא יחזור. היא כתבה שהיא מפחדת ומתגעגעת לחיים הקודמים שלה, היא כתבה ששום דבר לא דומה למה שהיה פעם. כשעדנה סיפרה את זה היו דמעות בעיניה, אבל ארנון, שאף פעם לא מרגיש מה קורה סביבו, התחיל לצעוק שזו בעיה של היהודים שם שהם נותנים לגרמנים לעשות מה שמתחשק להם, שאיזה מין דבר זה ללכת לאן שאומרים לך בלי לדעת לאן, בלי להתנגד, בלי לעשות מהפכות?! שאם הוא היה שם – אף גרמני לא היה מעז לקחת אותו לשום מקום!   נחום אמר לו שהוא סתם שוויצר והוא לא מבין כלום. הוא לא מבין שהיהודים שם לא דומים ליהודים כאן. אין להם נשק, אין להם מילה והם מוקפים גויים ששונאים אותם ומשתפים פעולה עם הגרמנים. שהוא יכול לברבר כמה שהוא רוצה על מה שהיה אם הוא היה שם, אבל האמת היא שהוא פשוט צריך להגיד תודה שהוא לא שם!  ארנון אמר שגם עלינו יש שלטון זר – הבריטים, ואנחנו כן מראים להם מה זה ולא נותנים להם לעשות בנו מה שהם רוצים, אז עדנה התפרצה בבכי וצרחה: "הבריטים הם לא הגרמנים! הם אולי לא רוצים לתת לנו מדינה, אבל הם לא רוצים להשמיד אותנו! הם לא מפרידים משפחות! וכוח שיש ליהודי על אדמה שלו, גם אם זו עוד לא ממש מדינה שלו – שונה לגמרי מכוח של יהודי בגלות!" 
אני לא התערבתי בויכוח, אבל כשחזרתי הביתה אמרתי לאבא שאני מוכרח להתנדב למחתרת ולא משנה מה אמא אמרה לו אתמול בלילה. "אמא הסכימה, בן", הוא אמר ואני התמלאתי אושר, "אמא הסכימה!".

יומנו של יענקלה

יענקל'ה נזכר


זה כנראה הלילה האחרון שלנו פה. עדיין מוזר לי לישון שוב תחת קורת גג. התרגלתי ליער, שבו חייתי בשנתיים האחרונות. קולות הינשופים ויללות הזאבים, שבהתחלה הבהילו אותי כל כך – הפכו למין שיר ערש כזה, מרגיע, שעכשיו אפילו חסר לי. בזמנים כמו שלנו קולות של חיות מרגיעים הרבה יותר מקולות של בני אדם... כשהייתי קטן -אמא המציאה לי סיפור על ילד שחי ביער, וואלדיניוּ קראו לו. הוא נעלם שם להורים שלו כשהיה תינוק וזחל אל בין השיחים. די מהר הפך לחבר הכי טוב של החיות ואפילו לא זכר שהוא בן אדם בעצמו. כשאמא נפרדה ממני בפעם האחרונה אמרה לי: "יענקל'ה שלי, רוץ. היער מקום בטוח יותר עכשיו, אל תעז להתקרב לבני אדם, זכור את וואלדיניו". בהתחלה תכננו ההורים שלי להשאיר אותי ואת מרימ'ל אצל אווה, הפולניה מהכפר, חוהל'ה ושרוליק כבר לא היו אתנו, אבל כשהגענו – אווה אמרה שהיא מוכנה לקבל רק בת. או רק מרימ'ל או כלום. הבכי של מרימ'ל כשהשארנו אותה שם לבד מהדהד בראשי עד עכשיו.                     
יצאנו מהכפר שלושתנו, ופתאם נשמע קול טרטור, משאית גרמנית התקרבה אלינו, ואז, בהחלטה של רגע, שלחה אותי אמא אל היער. רוץ! 
אני לא הצלחתי להתחבר עם החיות כמו וואלדיניוּ, לא אִמצה אותי שום משפחת דובים ולא הביאה לי אוכל שום שועלה. הייתי לבד לבד. ובכל זאת – קולות של בעלי חיים מרגיעים אותי הרבה יותר מקולות של בני אדם.

רקע היסטורי

שלום ילדים, אתם יודעים שהיום יום השואה.

השואה היתה אסון גדול מאוד מאוד לעם היהודי, כנראה אפילו האסון הגדול ביותר שקרה לנו כל ההיסטוריה. אתם יודעים שהנאצים ממש רצו שלא ישארו יהודים בכלל, ולצערנו הרב בשואה נרצחו שישה מיליון יהודים! זה מספר שאנחנו אפילו לא מצליחים לדמיין. לזכר השישה מיליון יהודים שניספו בשואה, אנחנו קובעים כל שנה ושנה שתי פעמים לעמוד ולזכור אותם, שלא בטעות נשכח. אחת מהן זה היום, יום הזיכרון לשואה ולגבורה.

אבל למרות כל מה שעשו הנאצים ליהודים – היו הרבה שהצליחו להמשיך לחיות ולשרוד במשך כל המלחמה. אותם יהודים שבכוחות מאוד מאוד מיוחדים הצליחו להתגבר ולהישאר בחיים, נקראים "ניצולי שואה" וגם "שארית הפליטה". לדוגמא - יהודי שבזמן המלחמה הצליח להסתתר ביערות כמו יענקלה, או שהחביאו אותו, או שהוא היה אפילו במחנות ריכוז של הנאצים והצליח להישאר בחיים הוא נקרא "ניצול שואה" והוא חלק משארית הפליטה.

אז סוף סוף כשנגמרה המלחמה הנוראית של השואה, שנקרית גם מלחמת העולם השניה, היהודים ששרדו אפילו לא שמחו. הם היו נורא עצובים. קודם כל – הם לא ידעו בכלל אם מישהו מהמשפחה או החברים שלהם שרד. כמה קשה לשמוח  שאתה נשאר בחיים כשאף אחד מהאנשים שאתה אוהב לא חי!

והיה עוד דבר – שבמקום שכל העולם יגיד להם כל הכבוד אתם גיבורים! שרדתם את השואה! מגיע לכם עכשיו חיים שקטים ונוחים. אולי תבואו לארץ שלנו? אתם מוזמנים!

אתם חושבים שזה מה שאמרו להם? בכלל בכלל לא! תאמינו או לא – כל הארצות והמדינות אמרו להם בדיוק להיפך– אנחנו בכלל לא רוצים אתכם. גם בארצות שבהם היתה השואה אמרו להם  - לכו מכאן כבר. לא אכפת לנו מה קרה לכם אנחנו לא רוצים לראות אתכם!

כמובן שבמקום אחד בעולם כן רצו את היהודים. מי רצה אותם? היהודים בארץ ישראל רצו אותם. אבל כמו ששמעתם אתמול בארץ ישראל שלטו הבריטים. והבריטים אמרו – רק קצת יהודים יגיעו לכאן. אנחנו לא רוצים לעצבן את הערבים ואנחנו לא מוכנים שכל היהודים האלה יגיעו עכשיו ולא מעניין אותנו שאין להם איפה לגור!

וכך יצא, ששארית הפליטה שנשארה באירופה – נשארה בלי מקום לגור, בלי מקום לחיות, בלי שום מקום ללכת אליו. הם היו חסרי כל – לא היה להם כלום. לא אוכל, לא תעודת זהות, לא בגדים, לכן הם גם נקראים "שארית הפליטה", כי הם היו פליטים. פליטים אלו אנשים שברחו או שגירשו אותם בחוסר כל.

אז ככה, כל אירופה היתה מלאה בפליטים יהודים, בשארית הפליטה ששרדה את השואה. ואף ארץ לא הסכימה לקבל אותם.

מה קרה אז? היו כמה ארגונים בעולם – גם יהודים וגם ארגונים של בעלות הברית (הארצות שנלחמו בנאצים) שהכינו להם מחנות. המחנות האלו נקראו מחנות פליטים, או מחנות עקורים. עקור זה גם מישהו שגירשו אותו. אז הפליטים הגיעו למחנות האלו, והיה שם נורא ואיום. לא היה הרבה אוכל, היה מאוד מלוכלך וצפוף וגם  - תאמינו או לא – גם שם לא התייחסו אליהם יפה.

אבל למזלם למחנות האלו הגיעו נציגים מארץ ישראל. אמנם בארץ שלטו הבריטים, אבל כבר היו קיימים הרבה ארגונים ותנועות ציוניות בארץ. אז התנועות האלו  שלחו שליחים למחנות העקורים, והם עודדו את הפליטים במחנות, וסיפרו להם שהם יעזרו להם להגיע לארץ, ואפילו הקימו להם תנועות נוער כמו השומר הצעיר או בני עקיבא ותנועות נוער אחריות שהיו אז בארץ , ולימדו אותם שירים ומילים בעברית, וממש הכינו אותם לקראת העליה לארץ.

היו פליטים שאזרו אומץ- ואמרו לעצמם – למרות כל מה שעברנו – אנחנו נתאמץ עוד. אנחנו ננסה להגיע לארץ ישראל. אנחנו נלמד עברית, ונשיר ונחלום על ארץ ישראל עד שנגיע אליה.

ואותם פליטים באמת היו צריכים להתגבר על הרבה הרבה מכשולים. קודם כל רק כדי להגיע לנמל שממנו תיקח אותם האניה הם היו צריכים הרבה פעמים ליסוע נגד החוק, ולהסתתר ולברוח ולעבור גבולות, והכל בגוף חלש חלש שעבר את השואה, ובלב מרוסק, אבל המטרה של להגיע לארץ ישראל עמדה להם מול העיניים, וכל פעם שהם חשבו על הרגע שהם יגיעו לארץ היה להם עוד קצת כוח.

אתם כבר מבינים שאותם ניצולי שואה לא סתם עלו לארץ כמו שאר היהודים שעלו לפניהם או אחריהם. הם היו צריכים מאוד מאוד להתאמץ ולהפליג בים בתנאים קשים – על זה תשמעו בימים הבאים, ולהתגבר על הסכנות. לכן קראו להם "מעפילים" . מעפילים אלו אנשים שמצליחים להגיע לפיסגה של הר גבוה גבוה.

מכתבים לסבתא יטה

סבתא יטה שלי עלתה מארצות הברית בשנת 1925 וגרה בקיבוץ כפר גלעדי בארץ ישראל.

מיד כשהסתיימה מלחמת העולם השניה, בשנת 1945 היא יצאה בשליחות ארגון אונרר"א (ארגון סיוע לניצולי השואה שהוקם על ידי ארצות הברית ועוד מדינות אחרי המלחמה) לעזור ליהודים שנשארו אחרי השואה. האזרחות האמריקאית שלה והבקיאות בשפה האנגלית סייעה לה להגיע לכל מקום באירופה ולהיכנס למחנות שהוקמו עבור הפליטים.

אנשים רבים חיפשו את קרובי משפחתם אחרי המלחמה ושלחו לסבתא יטה מכתבים עם בקשותיהם. מצורפים כמה מהמכתבים שמצאנו.

אונר"א

אונרר"א הוקמה ב-9 בנובמבר 1943 על בסיס הסכמת 44 מדינות שחתמו על הסכם הקמת הארגון בבית הלבן בוושינגטון. על פי הסכם ההקמה, הוקמה מועצה מנהלת ובה נציג לכל מדינה, וועד מרכזי שבו נציגים של ארבע המדינות שהובילו את הקמת הארגון: ארצות הברית, בריטניה, סין וברית המועצות. על פי ההסכם, הארגון נועד לפעול בכל מדינה שעתידה הייתה להשתחרר על ידי בעלות הברית, לספק מזון, מלבוש ומחסה לנזקקים וכן לשקם את הפעילות הכלכלית במדינות אלה. הוועידה שהקימה את הארגון באטלנטיק סיטי ננעלה ב-1 בדצמבר 1943. בוועידה נקבע שהארגון לא ישיב פליטים בכפייה למדינות מהן ברחו, אם הם אינם מעוניינים לשוב אליהן. אונרר"א פעלה בשטחי גרמניה הכבושה לאחר מלחמת העולם השנייה וסייעה ליותר מ-11 מיליון עקורים לא-גרמנים ושארית הפליטה, שהתרכזו בעיקר בגרמניה לאחר תום המלחמה.

אונרר"א סייעה גם למדינות נוספות, ובכללן ליוון, ליוגוסלביה, לצ'כוסלובקיה, לפולין, לאלבניה, לאיטליה, לסין, לבילורוסיה, לאוקראינה, לאוסטריה ולאיי הדודקנס, שעדיין לא היו אז חלק מיוון.

אונרר"א הייתה מופקדת על פעילותם של 23 ארגוני סעד מתנדבים. ביניהם היו כמה משלחות של ארגונים יהודיים, כגון משלחת של היישוב היהודי בארץ-ישראל, הג'וינט והוועד היהודי לסיוע בחוץ-לארץ.

בשנת 1947 העבירה אונרר"א חלק ניכר ממשימותיה לארגונים בינלאומיים אחרים כגון ארגון הפליטים הבינלאומי (IRO), וסגרה את רוב משרדיה באירופה, ובשנת 1948 נסגרו משרדי הארגון הנותרים באירופה, במזרח הרחוק, במרכז אמריקה ובדרומה, בהודו ובאוסטרליה.

הליכה לקיסריה

מילים: חנה סנש
לחן:דוד זהבי

אֵלִי, אֵלִי
שֶׁלֹּא יִגָּמֵר לְעוֹלָם
הַחוֹל וְהַיָּם,
רִשְׁרוּשׁ שֶׁל הַמַּיִם,
בְּרַק הַשָּׁמַיִם,
תְּפִלַּת הָאָדָם.

PikiWiki_Israel_7715_Hannah_Senesh.jpg
ביצוע: עטרה סידי

לחצו על העפרון לקבלת המשימה היומית

ד'

ראשית

ביכורים

ג'

כרמל

גלעד

ב'

גפן

רימון

א'

א'1

א'2

bottom of page