top of page

הספינה

יומנו של עוזי

עוזי עוקב, אורב לבריטים, ממתין לסימנים מן הספינה

החוף היה שקט. אם לא היו מתרוצצות לי כל המחשבות בראש, הייתי יכול לחשוב שזה המקום הכי שלֵו בעולם, הגלים מתנפצים אל החוף ומפיצים קצף לבן ושובב, סרטן ממהר פה ושם אל ביתו שמתחת לסלע... אבל בראש שלי נשמע כל הזמן קולו של המפקד: תסתכל טוב טוב עוזי, אל תפספס שום פרט. מאיפה מגיע החייל הבריטי, באיזו שעה הוא מופיע, מה המסלול בו הוא צועד, על איזה שטח של הים מאיר הזרקור שלו, עוד ועוד שאלות נקרו במוחי.                         

                     ופתאם – צעדים. צעדים מהירים ונחושים. הנה זה מגיע! חייל בריטי הגיח מעבר לצוק הצפוני, עיניו שלוחות אל הים. הדחף הראשון שלי היה לברוח, להסתתר, אבל לא! המפקד הזהיר אותנו. בריחה תעורר חשד. אני חייב להעמיד פנים כאילו אני סתם מסתובב כאן, באיזה תירוץ אבחר?  התכופפתי, אספתי לידי כמה צדפים והתחלתי להשליך אותם אל תוך המים. פורש על פני חיוך גדול, מתפעל מעצמי עם כל זריקה. החייל הביט בי וכשראה במה אני עסוק – חייך גם הוא לעצמו והמשיך הלאה. מזל שלא שמע את דפיקות לבי, שנדמו באזני כהלמות תופים אדירים.

המשכתי להתבונן בו בין זריקת צדף אחת לחברתה, וכשחזרתי למפקדה באותו לילה – זכיתי לטפיחה על השכם מן המפקד. לא מעט מידע חדש הבאתי עמי.

יומנו של יענקלה

יענקל'ה במסעו על פני  הים

 

אנחנו כבר שבוע שלם בים.

כמעט קשה לזכור איך ההרגשה כשיש אדמה תחת הרגליים, והיא לא מתנועעת כל הזמן...  מסביב ים וים, למעלה שמים ושמים, לא רואים שום דבר באופק ולפעמים נדמה שאף פעם לא נגיע לשום מקום. בתחילת ההפלגה מצב הרוח של כולם היה מרומם, כולם התרגשו והתלהבו, אבל לאט לאט הקשיים התגברו. כל כך צפוף כאן, עד שכמעט אי אפשר לנשום.

 

לפני יומיים החל אדון רבינוביץ' להשתעל והחום שלו עלה, מאז הצטרפו אליו עוד עשרה חולים. אי אפשר להיזהר מהדבקה בתנאים כאלה ותרופות אין. הילדה שנרדמה עלי ביום הראשון להפלגה, שמה רייזל'ה. האגרוף שלה אוחז בלי הרף במכנסיים שלי ואני דואג לה כמה שאני יכול. אף פעם לא חשבתי שאוכל להיות אבא קטן בגיל אחת עשרה... גם אוכל אין הרבה. אני מנסה לספר הרבה סיפורים לרייזל'ה תוך כדי הארוחה, למשוך את הלב שלה אל תוך הסיפור, שתשכח את הרעב.

 

המדריך מסביר לנו שוב ושוב מה לעשות כשנתקרב אל החוף. אנחנו חייבים לפעול מהר ולשמור על שקט מוחלט. אני משתדל להסביר את מה שהוא אומר גם לרייזל'ה, במילים פשוטות יותר, ומקוה שנגיע באמת בקרוב, שלא יתפשטו כאן עוד יותר המחלות, שלא יגמרו האוכל והמים, ושסוף סוף נוכל להתחיל בחיים חדשים.

רקע היסטורי

חלק מאוניות המעפילים היו אוניות נוסעים רגילות, חברי המחתרות או יהודים אחרים שילמו כסף לבעלי האונייה, ושכרו אותה לזמן מסוים כדי לקחת מעפילים לארץ.

אולם בשלב מסוים סירבו בעלי הספינות להשכיר את הספינות שלהם ליהודים. הם פחדו שהבריטים יתפסו את הספינות שלהם ויהרסו אותם.

לחברי המחתרות לא הייתה ברירה, והם היו צריכים לקנות ספינות משלהם.

גם ימאים שישיטו את הספינה היה קשה למצוא, גם הם פחדו מהבריטים, והיה צריך למצוא ימאים יהודים מארץ ישראל שישיטו את הספינות.

מכיוון שלא היה כסף לקנות ספינות גדולות ומפוארות, קנו אוניות קטנות, ישנות, רעועות. ספינות שאין בהם בכלל חדרי שינה, מיטות, ומטבח, אלא רק מחסנים גדולים שנועדו להעביר סחורות וחפצים. לא אנשים. הם היו צריכים לשפץ ולתקן את הספינות, כדי שאפשר יהיה לגור בהם.

היו כל כך הרבה אנשים שרצו לעלות לארץ, כך שהעמיסו על כל ספינה הרבה יותר אנשים ממה שהיא הייתה אמורה להכיל. לפעמים פי 4! דמיינו שבחדר שאמורים להיות בו 100 אנשים מצטופפים 400, או דמיינו שבתוך הכיתה שלכם לומדות 4 כיתות בבת אחת...

תנאי המגורים בהן היו קשים מאוד: ההפלגות נמשכו ימים ארוכים והמעפילים סבלו מצפיפות, מלכלוך וממחסור במזון.

לפעמים הספינה עשתה סיבובים בים כדי להתחמק מהבריטים, ולכן ההפלגה נמשכה יותר זמן מהצפוי. בספינה היה אוכל שאמור להספיק, למשל, לשבוע, ועכשיו צריך להשתמש בו למשך חודש או יותר...

במהלך היום המעפילים לא הורשו לעלות לסיפון כדי שלא יראו אותם מרחוק,

והיו דחוסים בבטן האוניה, בחדרים שבתוך האוניה עצמה.

הרבה נוסעים נפגעו ממחלות, ובגלל שלא יכלו לשמור על מרחק זה מזה ועל ניקיון, הם הדביקו במהירות זה את זה.

בגלל הצפיפות והסכנות, לפעמים פרצו מריבות בין אנשים על האונייה, והם לא יכלו להגיד: "טוב, אז אני הולך". הם היו 'תקועים' ביחד למשך כל ההפלגה וחייבים למצוא פתרון למריבה.

למרות כל התנאים הקשים, המעפילים ניסו לשמור על מצב רוח טוב. הם שמחו שסופסוף הם זוכים לעלות לארץ ישראל, הבית האמיתי של כל היהודים בעולם.

השליחים  מארץ ישראל אירגנו  להם פעילויות, הצגות, חוגים. הם שרו וצחקו, שוחחו, הכירו אנשים חדשים ועזרו זה לזה.

היו אפילו זוגות שהכירו על סיפון האוניה ותינוקות שנולדו באונייה, והתחילו את חייהם החדשים בארץ ישראל.

שיר

עולים/ יצחק שנהר

בַּחֲשַׁאי סְפִינָה גּוֹשֶׁשֶׁת,
לֵיל שָׁחוֹר, הַיָּם זָעֵף
הוֹי, שִׁמְעִי, אַדְמַת מוֹרֶשֶׁת,
שָׁב אֵלַיִךְ בֵּן עָיֵף!

בַּחֲשַׁאי סְפִינָה גּוֹשֶׁשֶׁת,
בְּתִקְוָה שָׁם לֵב הוֹלֵם.
הוֹי, שִׁמְעִי, אַדְמַת מוֹרֶשֶׁת,
שָׁב אֵלַיִךְ, בֵּן חוֹלֵם!

בַּחֲשַׁאי עוֹלִים אֶחָי
עַל אַדְמַת מוֹרֶשֶׁת
וּבְאָזְנָם הִיא סוֹד לוֹחֶשֶׁת:
כֹּה לֶחָי! כֹּה לֶחָי!

נסו להשיט את הספינה על המים- האם היא צפה? נסו לחשוב איך להכין ספינה שתצוף. 

מוזמנים ליצור סרטון או להעלות תמונות של הספינות שלכם לצי של בית הספר!

למה אוניות לא שוקעות

מה ההשערה שלכם? 
מאילו סוגי חומרים לדעתכם כדאי לבנות אוניות?
האם גודל האונייה תשפיע על היכולת שלה לצוף?
לאחר שכתבתם את ההשערות שלכם, לחצו על האונייה כדי לקבל הוראות לביצוע ניסוי, או חשבו בעצמכם איך אפשר לבדוק את ההשערות שלכם. 
לאחר שתבצעו את הניסויי כתבו מה למדתם, האם למדתם עקרון חדש? אילו שאלות נוספות התווספו?
הסריטו את עצמכם מתנסים בעקרון הציפה ושתפו אותנו!
פאריטה -הידיעה בעיתון על הגעתה---.jpg

ד'

ראשית

ביכורים

ג'

כרמל

גלעד

ב'

גפן

רימון

א'

א'1

א'2

bottom of page