​

​

​

חלק מאוניות המעפילים היו אוניות נוסעים רגילות, חברי המחתרות או יהודים אחרים שילמו כסף לבעלי האונייה, ושכרו אותה לזמן מסוים כדי לקחת מעפילים לארץ.

אולם בשלב מסוים סירבו בעלי הספינות להשכיר את הספינות שלהם ליהודים. הם פחדו שהבריטים יתפסו את הספינות שלהם ויהרסו אותם.

לחברי המחתרות לא הייתה ברירה, והם היו צריכים לקנות ספינות משלהם.

גם ימאים שישיטו את הספינה היה קשה למצוא, גם הם פחדו מהבריטים, והיה צריך למצוא ימאים יהודים מארץ ישראל שישיטו את הספינות.

מכיוון שלא היה כסף לקנות ספינות גדולות ומפוארות, קנו אוניות קטנות, ישנות, רעועות. ספינות שאין בהם בכלל חדרי שינה, מיטות, ומטבח, אלא רק מחסנים גדולים שנועדו להעביר סחורות וחפצים. לא אנשים. הם היו צריכים לשפץ ולתקן את הספינות, כדי שאפשר יהיה לגור בהם.

היו כל כך הרבה אנשים שרצו לעלות לארץ, כך שהעמיסו על כל ספינה הרבה יותר אנשים ממה שהיא הייתה אמורה להכיל. לפעמים פי 4! דמיינו שבחדר שאמורים להיות בו 100 אנשים מצטופפים 400, או דמיינו שבתוך הכיתה שלכם לומדות 4 כיתות בבת אחת...

תנאי המגורים בהן היו קשים מאוד: ההפלגות נמשכו ימים ארוכים והמעפילים סבלו מצפיפות, מלכלוך וממחסור במזון.

לפעמים הספינה עשתה סיבובים בים כדי להתחמק מהבריטים, ולכן ההפלגה נמשכה יותר זמן מהצפוי. בספינה היה אוכל שאמור להספיק, למשל, לשבוע, ועכשיו צריך להשתמש בו למשך חודש או יותר...

במהלך היום המעפילים לא הורשו לעלות לסיפון כדי שלא יראו אותם מרחוק,

והיו דחוסים בבטן האוניה, בחדרים שבתוך האוניה עצמה.

הרבה נוסעים נפגעו ממחלות, ובגלל שלא יכלו לשמור על מרחק זה מזה ועל ניקיון, הם הדביקו במהירות זה את זה.

בגלל הצפיפות והסכנות, לפעמים פרצו מריבות בין אנשים על האונייה, והם לא יכלו להגיד: "טוב, אז אני הולך". הם היו 'תקועים' ביחד למשך כל ההפלגה וחייבים למצוא פתרון למריבה.

למרות כל התנאים הקשים, המעפילים ניסו לשמור על מצב רוח טוב. הם שמחו שסופסוף הם זוכים לעלות לארץ ישראל, הבית האמיתי של כל היהודים בעולם.

השליחים  מארץ ישראל אירגנו  להם פעילויות, הצגות, חוגים. הם שרו וצחקו, שוחחו, הכירו אנשים חדשים ועזרו זה לזה.

היו אפילו זוגות שהכירו על סיפון האוניה ותינוקות שנולדו באונייה, והתחילו את חייהם החדשים בארץ ישראל.