הגענו לארץ ישראל

יומנו של עוזי

עוזי מזהה סימני מורס

בכל ערב וערב הייתי יורד אל החוף. פעימות הלב כבר היו רגועות יותר, התרגלתי לנוכחות של החיילים הבריטים, וכנראה שגם הם התרגלו לנוכחותי. בטח חשבו שההורים שלי לא יודעים לחנך, שהילד שלהם מסתובב בלי הפסקה בחוץ, במקום להכין שיעורים ולעזור בבית.

הכנתי לעצמי כבר שורה של סימנים, כדי לזכור כמה שיותר פרטים כשאשוב למפקדה. הרי לכתוב אסור! אם יראו אותי כותב, או יתפסו, חלילה, פנקס רשימות בכסי – אני אבוד. צ' היה צפון, ז' היה זרקור, ס' היה סיבוב ו... רגע! מה זה שם? נדמה לי או שזה באמת? במעמקי המים ראיתי אור מבליח לרגע ונעלם. מורס! זה סימן מורס! המפקד אמר שכך מודיעים המעפילים שהם מתקרבים אל חופי הארץ. אבא הספיק ללמד אותי מה אומר כל סימן, כמה נצנוצים מסמנים כל דבר, אבל מה יהיה אם גם החייל שמסתובב פה יקלוט אותם? זה יהיה אסון. בלי להסס הוצאתי את הפנס שבכסי והתחבאתי מאחורי אחד הסלעים. כשהייתי בטוח שהחייל לא מסתכל לכיוון הדלקתי אותו לכיוון ממנו באו סימני המורס ושלחתי סימן: "שקט. חכו לסימן". קיוויתי שיבינו למה כוונתי, שיבינו שהאיתות שלהם מסוכן עכשיו, ובאמת – שום אור לא האיר יותר. האם דמיינתי גם את האור הקודם? במהירות שבתי אל המפקדה וסיפרתי הכל לבחורים שם. מיד החלה התארגנות. "אל תדאג", אמר לי הגבוה מבין הבחורים, "נטפל בזה. בזכותך!".

יומנו של יענקלה

יענקל'ה רואה את חופי ארץ ישראל

הבוקר, אחרי עוד לילה של התהפכות מצד לצד, פִּלסתי דרך אל מעקה הסיפון. לא קל להגיע אליו, אבל בשעה הזו, כשרוב הנוסעים עוד חצי ישנים – זה אפשרי. קוויתי לנשום קצת אוויר צח יותר, כשלפחות מכיוון אחד לא אהיה מוקף רק בגופים מצטופפים, אלא ברוח הים הרעננה, אבל הפעם – התקוות שלי נענו הרבה מעבר לכל דמיון. בקצה האופק, רחוק, אבל ברור לגמרי, נראתה רצועת חוף!

לא עוד מים בלבד אלא אדמה. לא יאמן! עצרתי בתוכי את שאגת השמחה ורצתי להביא בזרועותי את רייזל'ה. רק כשהיינו שנינו צמודים למעקה, הרשיתי לעצמי לקרא: "קומו, אנשים! קומו, אחים! ארץ ישראל! תראו! ארץ ישראל!". בבת אחת התרוממו עוד ועוד דמויות, עיניים פעורות נשאו אלי, לא מאמינות.

"כל הכבוד, יענקל'ה!", שמעתי את קולו של המדריך לידי, "זיהית נכון! זו ארץ ישראל שלנו!". בלי שום סימן התעוררה מן הפיות כולם שירה אדירה. פיות של פעוטות ופיות של גברים, פיות של נשים ופיות של זקנים, פיות נערים ונערות, בחורים ובחורות, כולם יחד שרו בקול אחד את שירת 'התקוה'.

זה השיר בעברית שלימד אותנו המדריך שם, במחנה. שיר שנכנס אל הלבבות שלנו כמו להבות אש מסעירות ומחממות. שיר שרק השירה שלו כבר נתנה לנו להרגיש כאילו אנחנו כבר שם, על אותה אדמה המציצה אלינו מן המרחקים.

מכתבי מחאה

תלמידים מירושלים כתבו מכתבי מחאה, שהתפרסמו בעיתונות העברית בארץ ישראל ביום י"ז באב תש"ו – 14 באוגוסט 1946:

המכתבים, הדומים בתוכנם, נשלחו במקביל לשלטונות המנדט הבריטי – ולסוכנות היהודית, נציגי היישוב היהודי בארץ ישראל.

כתבו מכתב מחאה בתור פליט/ה במחנה מעצר או בתור ילד/ה ישראליים.

לכבוד

הנהלת הסוכנות היהודית

א.נ.

א. מאות נערים, תלמידי בתי ספר היסודיים בירושלים, נרעשים ומזועזעים מיחסה האכזרי של ממשלת ארץ ישראל לאחינו פליטי החרב הנאצית – הכרזנו על שביתת מחאה. במחאתנו זו אנו רוצים להכריז על יחס ההתנגדות למעשי הממשלה, ומאידך גיסא: להודיע לאחינו שהורחקו ללב ים, וכן לאחינו העומדים עוד לבוא בכל הדרכים – את הסולידריות שלנו ואת נכונותנו להגן על זכויותיהם לעלות ולהתאזרח בארץ.

ב. אנו הדור הצעיר, המשמרת הצעירה של ארץ ישראל המתחדשת, לא נסכים בשום אופן ליחס מחפיר זה לאחינו הפליטים. והננו קוראים בזה לסוכנות היהודית ולמוסדות הלאומיים שלנו, לארגן פעולה רבת מידות להפסקת היחס הזה. אנו, הנוער, ראשונים נהיה במערכה זו. לא ניתן לאחינו לנוד בלב ים.

אנו מחכים ממוסדותינו לתשובה המתאימה ולפעולה הולמת.

לכבוד

ממשלת ארץ ישראל (המנדט הבריטי)

ירושלים

א.נ.

א. אנו, מאות תלמידי בתי הספר היסודיים בירושלים, הכרזנו על שביתה ביום חמישי כמחאה על היחס הבלתי אנושי של ממשלת ארץ ישראל (המנדט הבריטי) לפליטים היהודים, פליטי האנטישמיות האירופית, וסגירת שערי הארץ בפניהם.

ב. היריות ממכונות ירייה על ידי משמר החוף הבריטי בעולים היהודים, אשר ארץ ישראל היא המפלט והמקלט היחידי עבורם – פגעו עמוק בלבו של הנוער. אנו, הדור הצעיר של ארץ ישראל המתחדשת, מכריזים בזה: עולים אלה אחינו הם, ולארצם הם באים. אנו דורשים מאת ממשלת ארץ ישראל להתחשב ברגשות הנוער ולפתוח את שערי הארץ להמונים אלה.

ג. המשכת יחסה הרע של הממשלה לפליטי החרב הנאצית תזעיק את המוני הנוער למערכה נגד פוליטיקת זוועה זו של ימי הביניים, של "השלכה ללב ים" המתנהלת על ידי ממשלת בריטניה.

ד. בשם הצדק והיושר, בשם מאות ואלפי נערים ואמהות המושלכים לרחוב ולאבדון על ידי ההיטלריזם באירופה, אנו דורשים את פתיחת שערי הארץ.

שיר

צל ומי באר/ יורם טהרלב

בַּמִּדְרוֹן מֵעַל הַוָּאדִי
עֵץ הַשְּׁקֵדִיָּה פּוֹרֵחַ
בָּאֲוִיר נִיחוֹחַ הֲדַסִּים
זֶה הַזְּמַן לִפְנֵי הַקַּיִץ
שְׁעָרָיו הַלֵּב פּוֹתֵחַ
וְתָמִיד בְּרוּכִים הַנִּכְנָסִים.

בְּיָמִים אֲשֶׁר כָּאֵלֶּה
מְחַכִּים עַד בּוֹא הַלַּיִל
מְחַכִּים לִצְעָדִים קְרֵבִים
לֹא סוֹגְרִים אֶת הַבָּרִיחַ
לֹא עוֹצְמִים אֶת הָעֵינַיִם
בְּיָמִים כָּאֵלֶּה מַקְשִׁיבִים.

מִי שֶׁרָעֵב יִמְצָא אֶצְלֵנוּ פַּת שֶׁל לֶחֶם
מִי שֶׁעָיֵף יִמְצָא פֹּה צֵל וּמֵי בְּאֵר
מִי שֶׁסֻּכָּתוֹ נוֹפֶלֶת
חֶרֶשׁ יִכָּנֵס בַּדֶּלֶת
חֶרֶשׁ יִכָּנֵס וְעַד עוֹלָם יוּכַל לְהִשָּׁאֵר.

מִי שֶׁרָעֵב יִמְצָא אֶצְלֵנוּ פַּת שֶׁל לֶחֶם
מִי שֶׁעָיֵף יִמְצָא פֹּה צֵל וּמֵי בְּאֵר
מִי שֶׁסֻּכָּתוֹ נוֹפֶלֶת
חֶרֶשׁ יִכָּנֵס בַּדֶּלֶת
וְתָמִיד יוּכַל לְהִשָּׁאֵר.

זֶה הַבַּיִת שֶׁבָּנִינוּ
זֶה הָאֹרֶן שֶׁנָּטַעְנוּ
זֶה הַשְּׁבִיל וְזוֹהִי הַבְּאֵר
מִי שֶׁבָּא לְפֹה אַחִינוּ
מִי שֶׁבָּא יָסֵב אִתָּנוּ
וְהַשַּׁעַר שׁוּב לֹא יִסָּגֵר.

לשמיעה של ביצועים נוספים

צל ומי באר - האומנם שיר העפלה?

בתקופת ההעפלה שבסופה של מלחמת העולם השניה ועד קום מדינה, סייע הישוב בארץ, בעיקר בעזרת ההגנה והפלמ"ח, להביא עולים חדשים מאירופה. עולים אלה, פליטים מיוסרים שעברו את השואה במלחמת העולם השנייה, היו חסרי כל, במצב גופני ירוד ולרוב לאחר שאבדו חלק גדול ממשפחותיהם במלחמה.

הבריטים ששלטו אז בארץ ישראל ניסו להגביל את כמות העולים, כדי לשמור על היחס הדמוגרפי בין יהודים וערבים בארץ. כשהיו תופסים ספינת מעפילים שהגיעה אל חופי הארץ, היו מורידים את המעפילים ואוסרים אותם במחנה המעצר בעתלית, וכעבור כמה ימים היו מעלים אותם על אוניות ושולחים אותם למחנות הסגר באי קפריסין.

ביום 8 לאוקטובר 1945 עמדו הבריטים לשלוח עצירים רבים ממחנה המעצר בעתלית לקפריסין. בלילה שלפני ההגליה פרצו כוחות ה"הגנה" אל המחנה, שחררו מעפילים שהיו כלואים בו והבריחו אותם במסע רגלי מפרך מעתלית אל קיבוץ בית אורן שבפסגות הכרמל. כשהסתבר שהבריטים גילו את מקום המסתור הועברו העולים במסע רגלי מייגע מקיבוץ בית אורן שעל פסגות הכרמל מזרחה אל קיבוץ יגור שבעמק זבולון.

בצהרי יום 9 לאוקטובר 1945 צלצל הפעמון שבקיבוץ יגור והחברים הוזעקו אל מורדות הכרמל כדי לסייע לעולים להגיע למשק. גם הילדים נזעקו וביניהם היה גם יורם טרלובסקי, לימים יורם טהרלב. יורם טהרלב מספר שראה את העולים החדשים התשושים מהמסע המייגע נתמכים על ידי חברי המשק ומפוזרים לחדרים. ממחסן הבגדים הופצו בגדים שנועדו לחברי הקיבוץ וכל העולים התלבשו בהם, כדי שחיילי הצבא הבריטי שיגיעו לא יוכלו להבחין בין חבר קיבוץ ותיק לעולה חדש. הוראה נתנה לכל החברים והעולים, לענות על כל שאלה במלים: "אני יהודי מארץ ישראל".

האירוע השאיר את חותמו על הילד הצעיר ולימים, כשכתב את השיר "צל ומי באר" ראה לעיני רוחו את המראות של העולים המגיעים למשק.

ד"ר איתי פלאות

הגעה לארץ ישראל

00:00 / 05:33

שלום לכל הילדים!

למדנו בשבוע שעבר על המסע הארוך שעשו המעפילים עד שהגיעו לחופי הארץ. בטח כבר הבנתם ממה ששמעתם וראיתם, שהמסע שלהם בכלל לא נגמר כאשר הם הגיעו לארץ!

זאת מכיוון שהבריטים נלחמו בכל כוחם, בכל אניית מעפילים שגילו כי היא מתקרבת לארץ.

הבריטים עשו ה-כל כדי שהמעפילים לא יצליחו להגיע, עד כדי כך היה חשוב להם שהערבים לא יכעסו, גם אם זה אומר שהם ישלחו פליטים יהודיים חסרי כל בחזרה לים ולארצות אחרות שלא רוצות אותם.

וכך היו המעפילים מתקרבים לחופי ישראל בציפיה ובהתרגשות גדולה, אך בעצם עמד לפניהם עוד אתגר גדול ומסוכן.

לבריטים היה צבא גדול וחזק, ומודיעין משוכלל בעזרתו יכלו לדעת על ספינות מעפילים שמתקדמות בדרך לחופי הארץ. לבריטים היה גם צי ימי גדול ומשוכלל, הרבה אוניות מלחמה שהיו חזקות ומסוגלות להילחם בכל מטרה, האוניות הללו נקראו משחתות.

הבריטים התייחסו לאוניות המעפילים ממש כאילו היו אויב גדול ומסוכן, אפילו שבעצם ישבו בתוכם פליטים שסובלים מרעב ומחולי וכמה לוחמי מחתרת אמיצים בני עשרים....

ספינות המעפילים היו "מתחפשות" לכל מיני ספינות אחרות, אך הבריטים עצרו כל ספינה חשודה שהתקרבה לחופי הארץ. הם סגרו את החוף הישראלי בעמדות עם חיילים, שיגרו מטוסי סיור וספינות משמר, וכך הצליחו לתפוס הרבה אניות מעפילים. כשהם תפסו ספינת מעפילים הם לא נרתעו מ"לנגוח" בה עם המשחתות כדי שרב החובל יבהל ויחזור אחורה, לעיתים אפילו זרקו חומרי נפץ לתוך האניה ופצעו חלק מהאנשים.

אם חשבתם שזה הצליח להרתיע את היהודים מלעלות לארץ - אתם טועים! האניות המשיכו להגיע כל הזמן.

המעפילים על הספינה לא איבדו תקוה ולמרות שהיו ללא כוחות פיזיים הם עמדו באומץ מול המשחתות הבריטיות.

מבצע ההעפלה רק גבר והלך כל הזמן, הפליטים לא נרתעו מלעלות על שום ספינה, גם הרעועה ביותר העיקר להגיע לארץ.

יותר ויותר צעירים מהארץ התגייסו כדי להעלות מעפילים, ושלושת המחתרות היו מגוייסות לעניין הזה ככל שיכלו.

מתנדבים רבים התגייסו להורדת מעפילים אל החוף, הם היו צריכים לדעת לשחות טוב ולהשיט סירות קטנות מהאניה אל החוף. הם תקשרו עם הספינות בעזרת קוד המורס ולמרות החיילים הבריטים הצליחו המון פעמים להבריח מעפילים אל חופי הארץ.

מחר נלמד על המעפילים שהגיעו למחנות המעצר בעתלית ובקפריסין, היום נתמקד במעפילים שהצליחו להגיע ולהיכנס לארץ!

בכל פעם שהצליחו להגניב מעפילים לארץ, היו ממהרים לערבב אותם עם אנשים מהסביבה ולתת להם מהר בגדים אחרים כדי שהבריטים לא יבחינו. היו מקרים שבהם הבריטים הגיעו פתאום - והלוחמים הצליחו לקרוא בזריזות להמון אנשים שהצטופפו סביבם והגנו עליהם כמו "חומה אנושית". המעפילים היו מתערבבים בתוכם וכך הצליחו לבלבל את הבריטים.

מעפילים שעוד היה להם כוח - היו גם ממש נלחמים פיזית בבריטים שתפסו אותם - ולעיתים הצליחו להשתחרר ולברוח.

תושבי הערים והקיבוצים שגרו ליד הנמל, בעיקר של חיפה התרגלו בשנים הללו שלעיתים נפתחת דלת ביתם ובפתח עומדים כמה מעפילים שהגיעו הרגע מהאניה וצריך היה למהר ולהפוך אותם ל"חלק מהמשפחה". השוטרים הבריטיים שבאו לעשות חיפוש אחר כך, התבלבלו לגמרי ולא ידעו מי מעפיל ומי בן משפחה אמיתי.

אנשים רבים הקפידו להשאיר את דלתות ביתם פתוחות בכל שעה משעות היממה, ולהקשיב טוב אם הגיע אורח חדש.

כך מספר לנו המשפט בשיר שנלמד היום:

"בימים אשר כאלה

מחכים עד בוא הליל

מחכים לצעדים קרבים

לא סוגרים את הבריח

לא עוצמים את העיניים

בימים כאלה מקשיבים".