top of page

מחנה המעצר

יומנו של עוזי

עוזי – מגיעים

הכל היה מוכן. הלילה היה חשוך מספיק. כמה בחורים נשלחו לפעולת הסחה – פוצצו משהו במרחק מספיק בטוח, כדי להעסיק את הכוחות הבריטיים, שלא יגיעו אל החוף. שנוכל להעלות את המעפילים מן הספינה אל החוף בלי הפרעות.

הבחורים נכנסו אל המים, על סירות קטנות. אני ושאר הנערים נשארנו קרוב יותר לחוף, לעזור להבריח פנימה אל הבתים את מי שיגיע. בהתחלה הכל הלך חלק. ראיתי צללים של דמויות מועברות מיד ליד, מורדות מן הספינה הגדולה אל אחיותיה הקטנות יותר. חשבתי על אמא שנשארה בבית, איך תהיה גאה בי כשאספר לה מה ראיתי, מה עשיתי.

אבל אז, בבת אחת הכל השתבש. אור הזרקור הבריטי שיתק אותי לרגע, הרגשתי שהכל אבוד, אבל ברגע הבא כבר נכנסתי לפעולה. סקרתי במבט את השטח דרכו נכנסים החיילים הבריטים אל המים. רצתי הצדה, אל השטח שמעבר לאור הזרקור. משם נכנסתי אל המים, אף אחד לא הרגיש בי בתוך המהומה. 

אחת הסירות, שהיתה ממש על הגבול, בין אור הזרקור לאפלת הלילה, התהפכה פתאם. החיילים הבריטים פנו לכיוונה, אבל נער אחד, בערך בגילי התמהמה במים. בלי לחשוב יותר מדי שחיתי לכיוונו ואחזתי בזרועו

יומנו של יענקלה

יענקל'ה - מגיעים

המדריך הורה לשמור על שקט מוחלט. אסור לקחת סיכון, גם אם קשה לשמוע קולות מן הספינה עד החוף. אנחנו מוכרחים להצליח! הוא אמר שקיבל סימן מהחברים שלו מישראל. הלילה נתקרב אל החוף, הם יבואו עם סירות קטנות ויקחו אותנו, קבוצות קבוצות. כשנגיע – נצטרך לרוץ בשקט עם החברים שלו להתחבא בבתים יהודיים. "אם ישאלו אתכם מי אתם", הוסיף,  "תענו תשובה אחת: 'אני יהודי מארץ ישראל', כך יענו גם חברי המחתרת, אם יתפסו. אנחנו אחים!" הוא הבטיח שיהיה בסדר.

בהתחלה באמת היה בסדר. הלילה היה חשוך לגמרי, בלי ירח וכמעט בלי כוכבים. בלי לראות דבר שמענו את רחשי הסירות הקטנות שמתקרבות אל הספינה. דמיינתי בתוכן עוד בחורים גבוהים ושזופים, כמו המדריך שלנו.

המדריך, יחד עם עוד כמה אנשים מן הספינה, הורידו אותנו פנימה, קבוצה, ועוד קבוצה. רייזל'ה לא עזבה לי את היד. הרגשתי את האחיזה החזקה שלה וידעתי שהיא מפחדת. ליטפתי אותה עם האגודל שלי, כי לא יכולנו לדבר. כשהגיע תורנו הרגשתי את הזרועות החזקות אוחזות בי, עד שנחתִּי בתוך סירת העץ הקטנה, המתנדנדת. רגע אחר כך הונחה גם רייזל'ה לידי.

התחלנו לשוט, מתרגשים, מרגישים שהנה, כמעט... אבל אז, בבת אחת הציף אור עצום של זרקור את כל השטח.

קולות אנגליים רועמים נשמעו מכל כיוון, "אל תדאגי" לחשתי לרייזל'ה, אבל בעצמי הייתי מודאג מאד. תוך כמה רגעים הגיעו אלינו החיילים, צועקים, הסירה התהפכה וידה של רייזל'ה החליקה ממני. היא פרצה בבכי, ואני שמחתי לראות את המדריך שלנו קופץ לעברה ולוקח אותה בזרועותיו. את זרועי שלי אחזה יד אחרת, דקה יותר.

שיר

הביתה

 

מילים: אהרון אשמן
לחן: ידידיה אדמון

ביצוע: שושנה דמארי

מִמִּזְרָח וּמִיָּם וּמִכָּל הָאַפְסַיִם
מִכֵּפֵי יְשִׁימוֹן וּמִנֵּבֶךְ הַמַּיִם
בּוֹעֲרִים לְבָבוֹת, מוּשָׁטוֹת הַיָּדַיִם –
הַבַּיְתָה,
הַבַּיְתָה, הַבַּיְתָה, הַבַּיְתָה, הַבַּיְתָה.

וּמָה אֵשׁ הָרוֹבִים וְאֵימַת בּוֹר הַכֶּלֶא
מַחְשַׁכֵּי מְצוּלָה וְשִׁנֵּי צוּר הַסֶּלַע
לְנִשְׁמַת יְהוּדִי שְׁבוּיַת אוֹר הַפֶּלֶא –
הַבַּיְתָה,
הַבַּיְתָה, הַבַּיְתָה, הַבַּיְתָה, הַבַּיְתָה.

אִם אָמוּת בַּסְּפִינָה הַתּוֹעָה וְנוֹדֶדֶת
גְּוִיָּתִי מֻשְׁלָכָה לַתְּהוֹם הַנֶּחְרֶדֶת
עוֹד תַּפְלִיג בְּדַרְכָּהּ הָאַחַת, הַמְּיֻחֶדֶת
הַבַּיְתָה,
הַבַּיְתָה, הַבַּיְתָה, הַבַּיְתָה, הַבַּיְתָה.

וְעָטוּר עֵשֶׂב-יָם לְרֹאשִׁי כְּמִקְלַעַת
בְּעֵינַיִם כְּבוּיוֹת מַצְנִיעוֹת אֶת הַלַּהַט
אֶתְרַפֵּק עַל הַחוֹף בִּדְמָמָה מְשַׁוַּעַת –
הַבַּיְתָה,
הַבַּיְתָה, הַבַּיְתָה, הַבַּיְתָה, הַבַּיְתָה.

וּרְאִיתֶם אֶת דְּמוּתִי בֶּעָנָן הַנּוֹסֵעַ
וּרְאִיתֶם אֶת דְּמוּתִי בְּאוֹר יוֹם הַגּוֹוֵעַ
וְקוֹלִי יִרְדָּפְכֶם, לֹא נֻחַם לֹא רוֹגֵעַ –
הַבַּיְתָה,
הַבַּיְתָה, הַבַּיְתָה, הַבַּיְתָה, הַבַּיְתָה, הַבַּיְתָה.

השיר "הביתה"  נכתב בשנת ‪1947‬. שרה אותו שושנה דמארי. 
היה זה בימים שבהם שלטון המנדט הבריטי מנע את כניסתם של המעפילים לארץ, גירש וכלא עשרות אלפים מהם במחנות המעצר בקפריסין. 
השיר הפך למעין המנון המבטא את תלאותיהם של המעפילים, ניצולי-השואה וכמיהתם לארץ-ישראל.
משמעות מיוחדת ומרגשת במיוחד קיבל השיר, כאשר בשנת 1948, ערב הכרזת העצמאות, שרה אותו דמארי בפני המעפילים המגורשים, בעת ביקורה במחנות המעצר בקפריסין.
ארבעה עשורים לאחר שביצעה את השיר בפני המעפילים בקפריסין, שרה אותו דמארי במופע חגיגי שהתקיים בחיפה, לציון 40 שנה לראשית ההעפלה. 

רקע היסטורי

שלום ילדים,

עכשיו אתם כבר יודעים מה זה הספר הלבן ושהבריטים לא הרשו להרבה יהודים להגיע לארץ, ולכן הם היו צריכים להגיע בספינות מעפילים לא חוקיות. אז בהתחלה היו מעט ספינות והבריטים קצת קצת העלימו עין – עשו את עצמם כאילו שהם לא שמים לב שהגיעו עוד מעפילים. אבל, ככל שהתחילו להגיע יותר ויותר מעפילים – הבריטים כבר כעסו נורא, וכדי שזה לא יקרה יותר – הם עצרו את המעפילים בחופים של הארץ, והכניסו אותם ל"מחנה עצורים" בעתלית.

תארו לעצמכם את ניצולי השואה מפליגים דרך ארוכה ארוכה בים וכשסוף סוף הם מגיעים – מכניסים אותם למחנה מעצר. כמובן שהיו ספינות שהצליחו להגיע בלי שהבריטים גילו אותם וזו היתה חגיגה גדולה.

עם הזמן הגיעו יותר ויותר ספינות מעפילים לא חוקיות לחופי הארץ, הבריטים כבר היו נורא מרוגזים כי אפילו לא היה להם מקום במחנה העצורים בעתלית. בנוסף לזה שהבריטים היו מרוגזים על זה שמגיעים עוד יהודים לארץ, הם היו כעוסים מאוד כי המחתרות בארץ ישראל ממש נלחמו נגדם יותר ויותר. זאת אומרת שהיחסים בין הבריטים ליהודים כבר ממש הידרדרו בתקופה הזאת. זה כמובן קרה כי היהודים בארץ לא רצו בכלל שהבריטים ישארו כאן. כולם רצו כבר מדינה יהודית עצמאית.

אז מכיוון שהבריטים כבר לא ריחמו בכלל על היהודים, הם החליטו להיות מאוד לא נחמדים למעפילים שהגיעו, ולשלוח אותם למחנה עצורים הרבה יותר רחוק מהמחנה בעתלית. המחנה הזה היה בקפריסין. קפריסין זה אי לא רחוק מארץ ישראל, וכך, כל אניית מעפילים שנתפסה בחופי הארץ, בדרך כלל זה היה בנמל חיפה – גורשה לקפריסין. היו כאלה שכינו את נמל חיפה "רציף הדמעות" כי הספינות היו מגיעות כמעט עד לשם, וכשהמעפילים כבר היו חושבים שהנה הם הגיעו לארץ – עשו להם אחורה פנה וגירשו אותם.

 בקפריסין היו 12 מחנות מעצר והיו בהם מעל 52,000 מעפילים עצורים!

הצפיפות היתה גדולה והתנאים במחנות המעצר היו קשים. ככל שהגיעו יותר מעפילים גם לא היה מספיק אוכל ותרופות ואנשים חלו או חיו על סף רעב. למרות זאת היו חתונות ושמחות ונולדו 22,000 תינוקות במחנה!

עקב המצב נשלחו למחנות בקפריסין שליחים תושבי ארץ ישראל, שהגיעו בעיקר מהקיבוצים.  השליחים ניהלו את המחנות בדומה לקיבוץ והקימו בתי ילדים וכפרי נוער. המתנדבים לימדו עברית, נגינה, מלאכה, לימודי יהדות וארץ ישראל, והכירו לעצירים את הווי הארץ. הם הפעילו בתי ספר, הקימו תנועות נוער, ואף יסדו סמינר למבוגרים!

 

בשנת 1948 לאחר הקמת המדינה זכו המעפילים לעלות בהדרגה לארץ ישראל. ומה עם אותם תינוקות שנולדו במחנה?

היום הם כבר לפחות בני 70!!

מחנה המעצר בקפריסין

תמונות מן האלבום של 
סבא רבא של נדב מלאכי

ד'

ראשית

ביכורים

ג'

כרמל

גלעד

ב'

גפן

רימון

א'

א'1

א'2

bottom of page